מערכת האתראני מתחילה את השנה בכושר שיא ובהיי מטורף, אבל כפי שכבר למדתי, למכונית המוטיבציה שלי יש דוושת גז קופצנית במיוחד… לעיתים אני נותנת רייס עצבני ועוברת מראשון לחמישי באבחה אחת, ויש פעמים שאני תקועה על הניוטרל ומתנתקת מהעולם.
וכך, שלא במפתיע, מחשבות על ״זה בסך הכל תחביב, למה להשתגע״ ו ״מה לעזאזל אני עושה פה״ מזדחלות להן שוב לתוך ראשי… והפעם הן פה בשביל להשאר זמן רב :-(
מכירים את תחושת התבוסה הזאת, את הדיאלוג הפנימי שצורב בנו: ״איזה פארשית אני, מילה שלי זו לא מילה, איך אני נותנת לכל המאמצים שהשקעתי לרדת לטימיון…״ ?? אני מנסה להנמיך את המונולוג הפנימי התמידי ולהוריד את הראש עד יעבור זעם. ממשיכה להגיע לאימונים כסדרם, אבל מתיישרת עפ״י המכנה הנמוך- הכי לאט, הכי קצר שאפשר. שיחות מוטיבציה שאני מנהלת עם ברוך- לא מקדמות אותי לשום מקום.
הקיץ כבר פה והנאות אחרות משתלטות על לוח הזמנים שלי. אני מוצאת את עצמי מג׳נגלת מרכיבה במעלה ההר, לשחיה לצד המציל החתיך… הווטסאפ עובד שעות נוספות והריצה נדחקת לקרן זוית.
חופשת הקיץ אוטוטו מסתיימת והווייז הפנימי שבי מתריע שעלי לחשב מסלול מחדש. אני זקוקה למשהו שיחזיר לי את התשוקה וייצר מחויבות מחודשת לאימונים. מחליטה להרשם לטריאתלון גנ״ש ולמירוץ נייקי.
טריאתלון גנ״ש
בינינו.. ההשתתפות שלי בטריאתלון היתה ב״גרביץ׳ טיים״ וקדמה לה תקופה יחסית קצרה של אימונים. אני מגיעה ללא מוכנות פיזית, אבל עם המון רצון לחוות- ואכן זוכה בחוויה מדהימה (כן, וגם בכמה שרירים פנימיים תפוסים:-).
התוצאה כצפוי פח. אין לי ספק שיורם ארבל מתייפח בעמדת השידור שלו :-), אבל זה בסדר… כל קבוצה חברתית זקוקה לכמה פשלונרים (״אם אני נסיך ואתה נסיך, מי ינהג בחמורים??״) ואני מייעדת את עצמי בשמחה לתפקיד זה:-)
מירוץ נייקי
הקקופוניה והאנדרלמוסיה בשיאן… ואני מחפשת נואשות אחר בנות קבוצת הניטרו שלי.
כנגד כל הסיכויים (לך תמצא מישהי עם חולצה בצבע בזוקה בין 20000 אנשים שלבושים אותו דבר :-) אני פוגשת את החבורה העליזה בבית הקפה. פוזות למצלמה ואני יוצאת לדרך.
לונג סטורי שורט, התגלגלתי קדימה בכח האינרציה והגעתי לקו הסיום בזחילה (לא פלא אחרי הריצה הפסיכית שדפקתי בהתחלה) ביחד עם עוד אלפי אנשים מתנשפים במאמץ. כיף גדול.
זהו, עוד שנה חלפה. אני עדיין מעבדת את עניין הריצה ולפעמים גם מאבדת עצמי לדעת… ומה הלאה??
כנראה שגם השנה לא אשיג את הסלוט לקונה והסבירות שאעוף על הטראנס אלפ גם הוא אפסי… אבל ה desert challenge נמצא ממש מעבר לסיבוב:-) ואני שם לאתגר הריצה והרכיבה.
תודה לברוך המאמן – שלא מתיאש ממני והמשך יבוא.
טריאתלון ראשון
טריאתלון ספרינט ראשון מאחורי ואני יושבת מול המקלדת, עדיין מיוזעת, לסכם את החוויה (אל דאגה, למרות ההתקדמות הטכנולוגית הניכרת, הארומה עדיין לא עוברת ברשת).
ההחלטה להמציא את עצמי מחדש ולהרשם לטריאתלון מגיעה אחרי תקופה ממושכת של חוסר שקט.
התחרות של גנ״ש נראית כמו הזדמנות לעשות משהו מיוחד ומאתגר- לפני שכאבי הגב או מה שלא מחכה לי אחרי גיל 40, ישלחו אותי אל עבר ספסל המעודדות… ובחודשיים האחרונים אני מנסה להתמיד בתוכנית אימונים עליה מנצחים ברוך וארז (תודה!!).
לילה לפני… ואני מתקשה להרדם. מארגנת את הציוד הנדרש ומנסה לדחוס את הכל לתוך תיק הגב- בתקווה שחוקי הפיזיקה יתגמשו לטובתי ואצליח לרכוס את הריצ'רצ'.
המוח שלי על auto-scroll של כל הדאגות האפשריות: מה יהיה אם הים יהיה גלי? ואם יהיה לי פנצ'ר בגלגל? ואיזה פדיחות אם יפתחו את הכביש לרכבים לפני שאסיים את הרכיבה/ או אם אגיע אחרונה וכולם יביטו בי בליגלוג…
אחת אחרי חצות ואני נכנעת לעייפות. בשעה שלוש ועשרים אני מקיצה רק כדי לגלות שיש לי עוד שעה ועשרים דקות להמשיך לישון. המון זמן… בעיקר המון זמן לדאגות ולרחמים עצמיים .
הבטן שלי מלאה פרפרים, ולוכדי פרפרים, ואנשים שצדים לוכדי פרפרים… ואני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה בתחרות עצמה (עליתי פה לטונים יבבניים- סליחה חברים, לא יקרה שוב).
אני מתייצבת בשדות ים, עייפה ומתוחה אחרי ליל השימורים. החבר'ה פה נראים ממוקדים והישגיים. הם באו לקרוע את המסלול. אני מרגישה לא שייכת בכל רמה אפשרית.
אות ההזנקה נשמע ואני קופצת למים. ההתחלה מלווה בדיס-אוריינטציה קלה ואני נאבקת בנחישות בגלים ובמרחק.
אני אמנם נושמת, אבל התחושה שמלווה אותי היא שהאוויר לא באמת מגיע לריאות. סיפא מבאסת… הרגשת ה״אין לי אויר״ תלך ותחמיר בדקות הבאות.
השלב הבא- רכיבה. שרק לא אשכח את סדר פעולות ההחלפה ששיננתי בדרך לכאן… ואיפה לעזאזל החניתי את הפאקינג אופניים?!
לכביש יש אג׳נדה משלו ואני מדוושת במרץ כבר כמעט חצי שעה. תנוחת הרכינה שאיני מורגלת בה מעוררת חד גדיא של מכאובים… אבל את מי זה מעניין כשחווים משהו כל כך עוצמתי, מפעים, משכר, הזוי כמו דהירה על האוטוסטרדה, בנתיב שסגרו במיוחד בשבילי!
חייבת פיפי. סאמממק, בשביל מה שתיתי כל כך הרבה.
סוף סוף מסתיימת הרכיבה ומתחילים לרוץ. שתי דקות של ריצה והגוף שלי מבין שהוא לא הולך להירדם כמו בכל יום.
מרגישה זוועה, שילוב של בחילה וחולשה נוראית. אני מזיעה כמו מייקל ג׳ורדן בדקה האחרונה של ההארכה ומרגישה כמו מישהי שנרדמה במסיבה והתעוררה בתוך יציקת מלט. הרגליים שלי לא מגיבות, כאילו צמודות אליהן משקולות בלתי נראות. אולי זה לא משקולות. הכל בולם אותי.
עוברת ליד עמדת השתיה של ניטרו ונעטפת בקפלת קולות העידוד.
מבחינה בברוך… ולשבריר שניה מוזרק הדלק הנדרש כדי להמשיך קדימה. השרירים מתחילים להתרכך ולהתמסר לי.
הקילומטרים נספרים, הדקות חולפות… וזהו, נגמר!
לסיפוק שמתפשט ומציף את גופי ולרסיסי האושר שממלאים את ליבי אין תחליף:-)
אני מרגישה כמו מי שהצליחה לעבור את הסלקציה למועדון נחשק ביותר ונותר לי רק לקוות שגם בפעם הבאה הסלקטורים יהיו רחומים:-)
והערות ביניים? כי חייבים…
- שחיה היא ממש לא כוס המלח שלי.
- …וכך גם הרכיבה בכביש. חסרה בה הפשטות שיש בריצה, שכל מה שצריך עבורה מסתכם בזוג רגליים ונעליים.
- חשבתי שאם אני קצת רצה, מדוושת על ההר ומשתוללת עם הילדים בבריכה – אני כבר בחצי הדרך להפוך לטריאתלטית עילית… טעיתי.
כדי להפוך לכספיון צריך הרבה יותר מסתם להרטיב את הראש ולשנרקל במים :)
כתבה: מירי ברק. תופסת מהר, משחררת לאט, מדברת הרבה, צוחקת המון. לפייסבוק של מירי ברק.
