אירית גרינברג-קושניר
געגועים לריצות שטח באמצע עונת מירוצי הכביש משכו אותי להירשם ל JMUT. ריצת ה JMUT הינה ריצה יותר חברית ולא תחרות או מרוץ. אין מדידת זמנים או מדליות, אבל יש המון רצים נפלאים שמגיעים כדי לרוץ יחד באחד מ 3 המסלולים: 68 ק"מ, 34 ק"מ, 18 ק"מ.
כדי לא להפר יותר מידי את שגרת האימונים הרגילה, ולא להסתכן בפציעה, נרשמתי למסלול JMUT Promise: מסלול של 18 ק"מ עם 800 מטרים טיפוס: מבר גיורא עליה לנס הרים, ירידה לנחל שורק, חציית הנחל, עליה במעלה שמשון, וירידה מרמת רזיאל חזרה לבר גיורא.
דבר נוסף שמשך אותי להירשם היתה העובדה ש JMUT אינה תחרות שטח "קלאסית" במונחים ישראלים. לא מדובר בשבילים לבנים רחבים, אלא סינגלים טכניים קשים. חלק גדול מהזמן לא מדובר בדיוק בריצה, אלא שילוב של טיפוס, דילוגים בין סלעים, הליכה וגם קצת ריצה בין לבין. העיקר שהדופק בשמיים וכל הגוף עובד. לי אישית זה הזכיר טיולים של תנועת הנוער בהילוך מהיר.
בבוקר יום שישי התייצבתי יחד עם עוד עשרים איש בערך בקו הזינוק. הגיעו מגוון רצים – כאלה שיש להם ניסיון רב בריצות אולטרה (166 ק"מ בסובב-עמק למשל), כאלה שגרים בסביבה והשבילים בהם רצנו הם "מסלולי הבית" שלהם, וגם כמה כמוני – שעושים אתגר שטח בין מרתונים.
מתחילים בעלייה
לאחר תדרוך קצר וקשוח של רומן (תקציר: זה שזה קצר לא אומר שזה קל. חכו חכו…..), הוזנקנו והתחלנו בטיפוס בסינגל תלול. הבעיה בסינגלים כאלה היא שקשה לעקוף, וכך נוצר לו "פקק תנועה אנושי" שהשתחרר רק לקראת אמצע העליה, בקטע בו השביל התרחב מעט. בסיום הטיפוס הגענו מתנשפים לנקודת תצפית ליד "נס הרים" ועמדנו נפעמים מול הנוף – זריחה מעל הרים וביניהם "שמיכת" ערפל.
בערך בשלב הזה גם הבנו שהלכנו לאיבוד. היינו קבוצה של שבעה רצים בערך, וכל אחד שואל את רעהו "נו, אז הפעלת ניווט?" וכולנו מניעים את הראש לשלילה. הסתכלנו זה בזו וכולנו דמיינו את רומן נוזף בנו. לאחר סקירה מהירה של האזור החלטנו לשוב על עקבותינו (אאוץ'! קוצים!), ירדנו מהפסגה והשתלבנו במסלול המסומן (הסתבר לנו שהסימון של המסלול נפל מהענף ולכן פספסנו אותו). לשמחתנו, לא הרחק משם, פגשנו את רומן, שכצפוי נזף בנו על העיכוב, אך גם כיוון אותנו לירידה לסינגל המוביל לנחל שורק.
גם הירידה הזו הייתה טכנית ומאתגרת. קשה ליהנות מהנוף כשהעיניים קבורות באדמה שמולך ואתה מחשב כל צעד כדי לא ליפול.
נחל שורק
בסיום הירידה, ולא הרבה אחרי שחצינו פסי רכבת במעבר תת קרקעי, הגענו לנחל שורק. הודות למתנדבים ולארגון המצוין – חבלים נמתחו משני צידי הנחל כדי לאפשר לנו לחצות בביטחון יחסי. התחלנו לחצות את הנחל אחד-אחד, נעזרים בחבלים ובהנחיות המתנדבים. גליה, שעמדה לפני, החליקה לתוך הנחל, אך עדיין הצליחה לאחוז בחבל. ניסינו למשות אותה החוצה בשימוש בחבלים, אבל הזרם משך אותה למטה. בסופו של דבר מוטי (המתנדב) תפס את ידה והרים אותה מהמים.
די חששתי לבצע את הקפיצה הזו אחרי הטבילה של גליה, אבל בהדרכתו ועידודו של מוטי – עשיתי זאת והגעתי, בדרך נס, יבשה לגדה השניה.
עליות וירידות
כעת המתין לנו טיפוס מאתגר במעלה שמשון. השתמשנו ביתדות ברזל שנחצבו לתוך הסלעים כדי להשלים את הטיפוס. המסלול היה יפהפה. מרבדים של פרחים נפרסו סביבנו. נהנינו מהנוף והגענו בשמחה לתחנת הרענון במגילות האש. השבנו את נפשנו באכילה ושתיה (קוקה קולה – נקטר האלים, האיזוטוני המושלם!) והמשכנו בדרכנו (על כביש סלול! חילול הקודש!) לרמת רזיאל, ומשם, בירידה בסינגל טכני קשה (החלקתי פעמיים על הישבן), לכיוון נקודת הסיום, שם חיכו לנו אילן ורומן עם אוזני המן וחיבוקים ☺
לסיכום – היתה חוויה מצויינת! מקווה שהאירוע יתקיים גם בשנה הבאה, מאחר והוא ייחודי בנוף מרוצי השטח בארץ.
