מערכת האתריום חמישי. ערב. סוף העולם למטה. אני מוצא את עצמי בסוף שבוע עבודה בכפר הנוקדים במפגש לבבי של אנשים שפויים למחצה והכל מתחיל להתחבר לי כמו פאזל.
פתאום נזכרתי בארוחת צהריים בתל אביב לפני כמה חודשים שנקלעתי אליה די בטעות. עדי יריב, אריה פישלר ואסא רשף ישבו לידי ותכננו איזו ריצה. לא היה לי כ"כ מושג על מה הם מדברים ולמען האמת די התבאסתי שנקלעתי לשיחה. רק בערב לפני הריצה הפרצופים והסיפורים התחברו לי כמו באיזה סרט שמתחיל מהסוף להתחלה.
עמדת רישום פרטיזנית שהתנהלה לפי כל חוקי הז'אנר, חלוקה של צמידי משתתף ובקבוק בירה "זבביר" לכל אחד שנרשם (וגם לאלה שלא).
את רוב הנוכחים בשעת לילה מוקדמת זו במאהל לא הכרתי, מלבד כמה פרצופים מוכרים מריצות שטח בודדות שעשיתי עם עוד אנשים (את רוב האימונים אני עושה לבד). התרכזתי בלשמוע סיפורי גבורה שמצמררים את המעט שיער שעוד נשאר לי. זה תמיד גורם לי לשאול את עצמי את אותה השאלה – "מה, גם אני כזה פסיכי?"
אחרי סיום הקטע המנהלתי שכלל רישום ותשלום על הלינה, ניגשנו לחלק האומנותי – האוכל. כל אחד היה אמור להביא מנה מושקעת אחת שהוא אוהב וכך ליצור מגוון של מיני מאכלים שיתחבר לארוחת קהילה אינטימית ומשפחתית. "בעיה" קטנה אחת – בישראל בכל מה שקשור לאוכל עובד בשיטה "וכל המרבה הרי זה משובח". כך יצא שכמעט כל אחד ואחת שהביאו אוכל עשו את זה בכמות קצת פחות הגיונית ממה שהיה צריך. אמרתי כבר ששפיות והגיון הם לא התכונות הכי חזקות של הנוכחים, לפחות בזמן האירוע.
לא משנה איזו כרית נוחה ומושקעת אני לוקח ואיזה שמיכת פוך תכסה אותי בלילה על משהו שהיה פעם מזרן, באירועים כאלה אני אף פעם לא ישן טוב. ההתרגשות, האדרנלין והנחירות של הגיבורים מסביב עושים את שלהם בגילי המופלג.
יצא לי להשתתף בכמה תחרויות אופני הרים (כמו אפיק ישראל), שמפגשים מהסוג הזה שם הרבה פחות אינטימיים. מאות אנשים, הרבה אגו וציוד וענף ספורט הרבה יותר מפותח והמוני. זו בדיוק הסיבה שמאוד התחברתי לאווירה הפשוטה (על גבול המינימליסטית) שהייתה במפגש בכפר הנוקדים.
הזינוק לאתגר היה מדורג – הראשונים, בשעה 6 בבוקר, זינקו האנשים הפחות שפויים, שרצו את האתגר הארוך (54 ק"מ על ~1600 מ' טיפוס). היו קרוב ל- 20 כאלה.
בשעה 6:30 זינקו כל רצי המקצה ה"קצר" ואני ביניהם – 28 ק"מ על 900 מ' טיפוס. היו כ 60 כאלה.
קרני שמש ראשונות ממצמצות מבעד לרכס הרים של גבול ירדן ושני שומרים המומים פוגשים אותנו בכניסה לחניון מצדה. אני יכול להבין אותם – נחיל של קרוב ל-60 אנשים לבושי טייץ, מעילי רוח ועם תיקי שתייה עוברים דרכם בריצה וממשיכים לכיוון השביל הרץ שיורד למרגלות מצדה.
לא העליתי בדעתי שאפשר לרוץ את המסלול שרצתי, אבל די מהר הבנתי את רוח העניינים. כבר על ההתחלה, בשביל הרץ, השביל הפך טכני מאוד והריצה הפכה להליכה. אזור עם נוף עוצר נשימה לים המלח ובתוספת השמש הזורחת מקבלים מימד נוסף של קושי – איך אפשר גם לרוץ וגם ליהנות מהנוף?
שבילי הליכה ברמות זרימה שונות, פיתולים וטיפוסים ליוו אותנו עד עין נמר. משום שכמה ימים לפני האתגר ירדו הרבה גשמי ברכה על האזור שבו רצנו, כבר בכניסה לנחל צאלים ראינו שיש הרבה מים גם בגבים וגם פה ושם בערוץ הנחל עצמו. בעין נמר המסלול היה אמור להתחיל לטפס בתלילות ולעלות אותנו מ 100- מ' לגובה פני הים, רק בעיה קטנה אחת – פגשנו גב מלא מים בדרך לתחילת הטיפוס.
ריצת ההכנה שעשו בטרם האירוע הייתה שבועיים לפני כן ואז הכל היה יבש. זו הסיבה שלא הכינו אותנו לאפשרות שחלק מהמסלול לא רק נרוץ או נלך, אלא אולי גם נשחה.
חלק מהאנשים ניסו לאגף את הברכה מצד שמאל וטיפסו על הצד הנגדי של המצוק, חלקם ניסו את מזלם בזוגות דרך המים, כאשר אחד דוחף / מושך את השני. אחרי הסתכלות על המסלול ועל המפה, החלטתי לנסות את מזלי דווקא מצד ימין, על מדרון תלול ומדורדר. לא אשקר, היו כמה רגעים שניסיתי להיזכר האם הצוואה שלי מעודכנת וביטוח החיים בתוקף. לא לנסות את זה בבית!
לאחר צליחת המכשול של עין נמר השביל הפך שוב לטכני מאוד, זיגזג על מדפי סלע על שפת המצוק מעל נחל צאלים, טיפס וירד מכשולים שונים עד שהביא אותנו למקום שבו שבוע לפני הריצה התרחשה טרגדיה נוראית – תאונה שבה נהרגו אב ובנו בנפילה מהמצוק – בירכת צפירה. העליה עצמה היא גם ככה לא פשוטה, אבל כשברקע בראש רצות תמונות של מה שהתרחש כאן רק שבוע לפני, הפחד גובר. כולם טיפסו את זה בשקט וניסו להיות זהירים כמה שאפשר. בכל זאת, כבר 15 ק"מ לא פשוטים היו מאחורינו.
בסוף הטיפוס רוני הצלם דאג לתעד אותנו בטרם הגעה ל- feed zone הראשון והיחידי במסלול. מילוי מים בתיק, כמה נשנושים והרבה חיוכים של כל מי שהגיע עד לנקודה הזו ואני מוכן להמשיך.
את חלקו השני של המסלול הכרתי עוד מרכיבות אופניים שעשיתי באזור. אם מישהו היה אומר לפני כמה שנים שאני ארוץ את מה שרכבתי, הייתי צוחק לו בפנים. היום, אם הייתי מספר לחבריי הרוכבים שרצתי את זה – הם היו צוחקים.
אחרי ה- feed zone היה לי קשה להמשיך. נפילת מתח והמנוחה הקצרה גרמו לי לצאת מה-zone שבו הייתי עד עכשיו והייתי חייב להאט. למזלי, עד לנקודה הזו עשינו את רוב הטיפוס והדרך מעכשיו תפרה פחות או יותר על אותו קו גובה עם נטייה קלה למטה. הקילומטרים זזו לאט, אבל המסלול זרם.
כמה קילומטרים אחרונים שכללו ירידה לערוץ נחל ענבה וטיפוס דרך מפל בחזרה, היו לא פשוטים, בעיקר פסיכולוגית.
אבל כמו כל דבר, גם זה בסוף נגמר והגענו למכוניות. השומר הבדואי שהשארנו בחניון המכוניות, צפה בנו מהצד במבט מדברי מזוגג והמשיך את המשמרת שלו בהמתנה לשאר האנשים שיגיעו.
תם לו אתגר הריצה הראשון מסוגו בשבילי והשאיר אותי עם טעם של עוד. עם הרבה טעם של עוד.
אני מלא הערכה למארגנים של האירוע על ההשקעה שלהם, על האתגר הלוגיסטי הלא פשוט שלקחו על עצמם ועל הרצון לקחת את הענף לרמה אחרת לגמרי.
תודה לכל מי שהיה שותף לריצה ותודה מיוחדת לתמיר – מי שכבר כמה שנים היה שותף שלי ברכיבות ובתחרויות אופניים והיום פשט את מדי הרוכב ואתגר את עצמו בריצה יחד איתי.
נתראה באתגר הבא.
